כמעט 13 שנה של סבל.

13 שנה שבהם ספינתו של ארי פוטש ז"ל, היטלטלה בים גועש של טיפולים קשים ומפרכים, ייסורים מרים שאי אפשר אפילו לתאר אותם.

13 שנה שבהם השם "אהרן לייב בן הענטשא מרים" התלווה לכל תפילה, לכל קבלה טובה, לקבלת שבת מוקדמת, לאמירת שיר השירים בכוונה.

13 שנה שבהם ההורים היו איתו, עם ארי, בין הגלים בים הסוער. במסע חוצה יבשות לתקופות ממושכות של טיפולים בארה"ב. בספינה שמיטלטלת בין טיפול מפרך לתקווה שנישאת, בין דמעה שזולגת ללב מייחל. בין התקדמות מעודדת להידרדות מייסרת.

תפילות אין סוף נישאו, דמעות חמות זלגו, והקב"ה יושב וסופר ומונה ואוסף את הדמעות, התפילות, הבקשות והזעקות. שום תפילה לא הלכה ריקם, כל אחת מהן עזרה וסייעה וחיזקה.

ובסוף - - 

אחרי 13 שנה של סבל בל יתואר, דודי ירד לגנו ללקוט את ארי.

ארי נקטף כפרח נאה בשיא פריחתו, והוא נער בן 19.

וההורים המסורים שהיו לצידו בכל השנים הללו, עצרו את חייהם וויתרו באצילות נפש מופלאה על כל צרכיהם האישיים, מצדיקים עליהם את הדין באהבה. בלב רותח הם מקבלים את מידת הדין שנגלתה עליהם במלוא עוצמתה.

הכאב עוד טרי, היגון עמוק.

אך דבר אחד מבקשים ההורים, ונפשם בבקשתם.

ארי ז"ל נתבקש לישיבה של מעלה בטרם זכה להינשא ולהשאיר זש"ק. 

מבקשים הם, כי כשם שכולנו התכנסנו לבכות ולזעוק, להתפלל ולהתחנן על ארי, כך נתאסף כולנו ונשתתף בהכנסת ספר תורה למען הקים לו שם עולם.